בואי אמא

אוטוטו יום המשפחה, לא?
והשנה היום הזה מקבל עבורי משמעות נוספת...
אמא.
כאילו ששני הגדולים, ושש שנות הורות לא הפילו לי את האסימון.
הקטנה עשתה את זה.
המחלה הזו הביאה את זה למימדים עצומים.
אמא.
התפקיד שלי לשמור, להגן, להורות את הדרך, לעזור, לקבל...
להיות כאן עבורם. עבורה.
ואני מנסה.
מנסה לשמור,
רק שלא תמיד יכולה.
מתברר.
זוכרת (ואזכור לנצח כנראה)
את אותו ליל חמישי המגעיל, אחרי הניתוח להכנסת הפורט,
שניסיתי לשמור, בחיי שניסיתי,
אבל כל אחד הגיע ונגע,ודקר, ובדק, והכאיב...
ולא נתנו לה לישון,
לנוח, להרגע.
וכולה כאבה וסבלה, ואני לא הצלחתי לשמור.
הניתוח שהיה אמור להיות פשוט, אבל הסתבך בדלקת ראות (בגלל ההרדמה, כנראה, ככה אמרו).
ועם 40 מעלות חום דקרו אותה שוב ושוב.
וזוכרת שהחזקתי אותה עלי בלילה,
ובכינו שתינו על המיטה (עאלק מיטה) של בית החולים,
וחיבקתי אותה חזק חזק חזק,
כאילו ששמרתי. כאילו.
כמובן שזאתי לא זכרה הרבה בבוקר שאחרי.
אני לעומת זאת...זה כבר סיפור אחר.
ומאז שהכל התחיל והכל גם נעצר,
אני כאן עבור הילדים.
תמיד הייתי,
או ככה לפחות חשבתי,
אבל היום זה קצת אחרת.
וחושבת כל הזמן שצריך לנצל כל רגע, כל דקה.
איתם. ביחד.
כי מה שהם יזכרו תמיד זה את החיבוק, המשחק, הצחוק והמילים.
לא את ערימת הבגדים ששוכבת על הספה,
או את הכתמים על הרצפה.
ובטל לא עוד אלפיה או פחות בחשבון הבנק,
עם כמה שזה אולי חשוב.
אולי.
ואני עדיין צריכה להזכיר את זה לעצמי, כן?
כי הרגלים של שנים...בכל זאת, לוקח קצת זמן לשנות.
ואני מזכירה לעצמי,
כמו שאני מזכירה לעצמי גם שהרגע הזה קיים רק עכשיו והוא לא יחזור שוב.
ותחושת השליטה שיש לי/ לנו בחיים,
ושאני/אנחנו כל כך מחפשים אחריה... היא רק בכאילו.
אוטוטו יום המשפחה.
השנה, אני מתכננת חגיגה מיוחדת.
בעיקר להגיד תודה.
שימי תבורי בשיר שתמיד תמיד גרם לי לבכות.
וברור שגם עכשיו :-)
http://www.youtube.com/watch?v=QizJpvNY5mg

חיים בחוסר ודאות

אי אפשר לדעת כלום.
אי אפשר לדעת איך הטיפול הזה עובד, אם בכלל.
אי אפשר לדעת אם יחזור או לא.
אי אפשר לדעת מה יקרה בעוד שעה, או בעוד מספר ימים, כשהספירות ירדו.

רגע למעלה ורגע למטה.

ענבר מתוקה להפליא,
מלאת חיים ולחיים אדומות.חוץ מהשיער שנושר אי אפשר לראות עליה,
שעוברת תהליך כ"כ מורכב,
שיש לה כזה חרא בגוף.
ואנחנו בסדר גמור,
אופטימים.

ואז שיחה עם אמא אחת,
ששמעה ומכירה משהי עם סיפור דומה,
שחזר לה החרא,
שגם אצלה הסבב הראשון היה קליל.
אבל ההמשך היה הרבה פחות נחמד...
ושוב המועקה המוכרת מזדחלת לה פנימה,
ומתיישבת לה בלב, ועל הריאות,
ושוב קשה לנשום...

צריכה להזכיר לעצמי,
ממש ממש מממממש בכוח,
שכל אחד עם הסיפור שלו.
שאסור להשוות,
פשוט כי אי אפשר לדעת כלום.

ומה זה בכלל יעזור לי,
לחשוב על אם ואם ואם ומה יקרה אז?
כי מה שמשנה זה רק מה שיש כרגע.

אבל אני כל כך לא רוצה יותר.
הבנתי את הפואנטה,
למדתי את השיעורים שלי,
אני משדרת ליקום חיובי וסבבה,
יודעת שאני חזקה,
יודעת שיכולה להתמודד עם מה שיגיע, שלא אתמוטט.
אבל די.
אינעל העולם.
מספיק לי, תודה.


 

שבועות טובים

קצת מוזר לי להתחיל לכתוב בלוג בנושא הסרטן של ענבר,
בפוסט כל כך חיובי...
כי אם היו שואלים אותי
לפני חודש וחצי,
הייתי בטוחה שאהיה במצב קשה. או על תרופות.
ואני לא.
לא במצב קשה וגם לא על תרופות.
אבל עברו עלינו כמעט שבועיים ממש טובים.
מצאתי גם קשר ישיר למזג האוויר: השמש משפיעה על מצב הרוח שלי בצורה שלא תאמן.
והיו שבועיים עתירי שמש.
ענברולה עברה טיפול גדול ברביעי האחרון (שלוש תרופות בו זמנית). בפעם הקודמת שקבלה טיפול כזה קצת הקיאה, והתיאבון ירד לקרשים.
הפעם, טפו חמסה (לא מאמינה באמונות תפלות, אבל לא לוקחת סיכונים...)
מרגישה מצוין למרות שאוכלת קצת פחות.
(שום בצל ועוד חמסה אחת).
הבוקר בילינו במרכז הנופש. הגדולים עם אבא שלהם בבריכה, שיחקו כדורסל,
ואני התרוצצתי אחרי ענבר, שומרת בעיקר שלא תכניס אבנים קטנות לפה (היא עושה את זה כי היא יודעת שאני לא מרשה),
שלא תטעם קקי של ציפורים (כי היא חייבת לבדוק כל דבר חדש)
ושלא תהיה בשמש (כי אסור עם הכימותרפיה).
הכל נורמלי. כאילו כזה.
אתמול בבוקר השארנו אותה עם סבתא וסבא,
ולראשונה מאז התהפכו חיינו,
יצאנו אני ורביב לבית קפה.
פגשנו בדרך חבר
ואח"כ (במקרה) עוד זוג חברים איתם גם ישבנו.
וכולם מודאגים, מתעניינים.
ואנחנו יצאנו לבלות.
מרגיש קצת מוזר,
שכולם מסביב כאילו דואגים יותר מאשר אנחנו. באותו רגע.
כי אנחנו חיים את זה.
ואי אפשר לחיות ב 100% דאגה, ייאוש ופחד כל הזמן.
אנחנו יצאנו לבלות.
נורמלים. כאילו כזה.
והיה טעים, והיה נעים,
אבל כל זוג הורים עם ילד, עם תינוק בעגלה,
עושים לי כזה מן קוועץ' בלב,
ואני נזכרת בכל אותם הורים עם ילדים ועם תינוקות בעגלה,
שפגשנו בשבועות האחרונים,
בעולם האחר, המאד לא נורמלי.