קצת מוזר לי להתחיל לכתוב בלוג בנושא הסרטן של ענבר,בפוסט כל כך חיובי...
כי אם היו שואלים אותי
לפני חודש וחצי,
הייתי בטוחה שאהיה במצב קשה. או על תרופות.
ואני לא.
לא במצב קשה וגם לא על תרופות.
אבל עברו עלינו כמעט שבועיים ממש טובים.
מצאתי גם קשר ישיר למזג האוויר: השמש משפיעה על מצב הרוח שלי בצורה שלא תאמן.
והיו שבועיים עתירי שמש.
ענברולה עברה טיפול גדול ברביעי האחרון (שלוש תרופות בו זמנית). בפעם הקודמת שקבלה טיפול כזה קצת הקיאה, והתיאבון ירד לקרשים.
הפעם, טפו חמסה (לא מאמינה באמונות תפלות, אבל לא לוקחת סיכונים...)
מרגישה מצוין למרות שאוכלת קצת פחות.
(שום בצל ועוד חמסה אחת).
הבוקר בילינו במרכז הנופש. הגדולים עם אבא שלהם בבריכה, שיחקו כדורסל,
ואני התרוצצתי אחרי ענבר, שומרת בעיקר שלא תכניס אבנים קטנות לפה (היא עושה את זה כי היא יודעת שאני לא מרשה),
שלא תטעם קקי של ציפורים (כי היא חייבת לבדוק כל דבר חדש)
ושלא תהיה בשמש (כי אסור עם הכימותרפיה).
הכל נורמלי. כאילו כזה.
אתמול בבוקר השארנו אותה עם סבתא וסבא,
ולראשונה מאז התהפכו חיינו,
יצאנו אני ורביב לבית קפה.
פגשנו בדרך חבר
ואח"כ (במקרה) עוד זוג חברים איתם גם ישבנו.
וכולם מודאגים, מתעניינים.
ואנחנו יצאנו לבלות.
מרגיש קצת מוזר,
שכולם מסביב כאילו דואגים יותר מאשר אנחנו. באותו רגע.
כי אנחנו חיים את זה.
ואי אפשר לחיות ב 100% דאגה, ייאוש ופחד כל הזמן.
אנחנו יצאנו לבלות.
נורמלים. כאילו כזה.
והיה טעים, והיה נעים,
אבל כל זוג הורים עם ילד, עם תינוק בעגלה,
עושים לי כזה מן קוועץ' בלב,
ואני נזכרת בכל אותם הורים עם ילדים ועם תינוקות בעגלה,
שפגשנו בשבועות האחרונים,
בעולם האחר, המאד לא נורמלי.
ורד אהובה,
השבמחקקודם כל, ברכות על הבלוג. דרך נהדרת לפרוק ולבטא את כל מה שבפנים.
מאחלת לך עוד הרבה ימים אופטימיים וטובים, ושהשמש תזרח עליכם גם כשקודר.
חיבוק גדול,
סיון
חיבוק גדול גם ממני, ורד.
השבמחקבזה שאת כותבת את מחזקת הרבה נשים אחרות שקוראות אותך.
אמשיך לעקוב ולהיות איתך :-)
ורד יקרה ואהובה
השבמחקבא לי להגיע אלייך ולחבק אותך.
אין יום שאני לא מחפשת לראות מה שלומכם. מחכה תמיד לחדשות טובות. אין לנו דרך אחרת אלא להיות אופטימיים.
חושבת עלייך ומנסה לחזק אותך, גם אם מרחוק.
נשיקות
מיכל
מדהימה. בשיתוף שלך, בהתמודדות, ביכולת לראות ולחיות את הנורמלי בתוך האי נורמלי הכי לא נורמלי שיכול להיות. מעריצה אותך על הכוחות ועל כל מה שאת נותנת לכולנו. ולא, זו לא רק פרספקטיבה.
השבמחקאוהבת אותך מאוד מאוד.
ענבר בורכה בך.
ורד ורביב.
השבמחקמחזיקים לכם אצבעות ומחזקים אתכם (ביחד עם ארתור שעדכן אותנו).
צפי ושוקי.
אין עלייך, אין! מרגש עד דמעות. מאחלת לכם הרבה טוב ונורמליות בלי כזה כאילו. אהבה גדולה לך ולענבר
השבמחקשהתמונה שלה עושה לי דברים בלב.
נשיקות, זוהר ברנד
חיבוק גדול
השבמחקאני כל כך גאה בך ומעריצה את הכוחות שבך.
השבמחקאוהבת המון.
עירית
ורד יקרה,
השבמחקקוראת אותך ומשתאה לנוכח העצמה שבך.
ונוכח הזרימה ה"נורמלית" שלך בחיים הלא נורמליים שקפצו עלייך.
עוקבת אחרייך עם מחשבות חיוביות,
עדי
היי יקירה כל כך טוב שאת כותבת את זה. את מדהימה אין ספק הילדה שלך חזקה כמוך. וזה באמת ככה אי אפשר לחיות ב 100% דאגה וחרדה וגם לא צריך. זאת המציאות שלך וזה מה שיש וצריך לחיות כל רגע כמו שהוא. ואז הכל נכנס לפרופוציות כי מה שמפחיד זה הלא נודע וכל השאלות ומה אם? ואיך נתמודד אם? הן לא רלוונטיות.
השבמחקאמנם אין לנו סרטן אבל בהחלט יכולה להבין את ההרגשה שלך. של העגלה עם תינוקות כביכול במציות אחרת.
אוהבת ומחבקת
וואו.
השבמחקכמה מרגש לקרוא איך אתם מוצאים ומייצרים אי של נורמליות בא-נורמליות של ההתמודדות עם המחלה.
רק בריאות ותודה על השיתוף,
לבי איתך,
אלה.
ורד כמה נורמליות אפשר למצוא בסיטואציה לא נורמלית. את נשמעת חזקה ובמקום הנכון רק תזכרי להתפרק לפעמים , לתת מקום לדמעות ולקושי כמו כל דבר בחיים העגולים האלה יש מקום לכל קשת הרגשות כל הזמן. ענבר נשמעת מדהימה והיא בטח חשה את כל כל הרגשות הטובים והחוזק שאת משדרת לה. מאחלת לך שתסגרי את הבלוג הזה בהקדם ושהחלק הזה בחייכם ישאר חלום רחוק עוד אבן דרך שעברתם כולכם ביחד וכל אחד עם עצמו. ליבי איתך בכל יום ויום מחפשת הודעה, סטטוס כדי לחייך אל ענבר המתוקה ולחזק אותה ואותך.
השבמחקמקסים ומרגש!
השבמחקמתפללת וחושבת עליכן כל הזמן.
אל תפסיקי לכתוב