בואי אמא

אוטוטו יום המשפחה, לא?
והשנה היום הזה מקבל עבורי משמעות נוספת...
אמא.
כאילו ששני הגדולים, ושש שנות הורות לא הפילו לי את האסימון.
הקטנה עשתה את זה.
המחלה הזו הביאה את זה למימדים עצומים.
אמא.
התפקיד שלי לשמור, להגן, להורות את הדרך, לעזור, לקבל...
להיות כאן עבורם. עבורה.
ואני מנסה.
מנסה לשמור,
רק שלא תמיד יכולה.
מתברר.
זוכרת (ואזכור לנצח כנראה)
את אותו ליל חמישי המגעיל, אחרי הניתוח להכנסת הפורט,
שניסיתי לשמור, בחיי שניסיתי,
אבל כל אחד הגיע ונגע,ודקר, ובדק, והכאיב...
ולא נתנו לה לישון,
לנוח, להרגע.
וכולה כאבה וסבלה, ואני לא הצלחתי לשמור.
הניתוח שהיה אמור להיות פשוט, אבל הסתבך בדלקת ראות (בגלל ההרדמה, כנראה, ככה אמרו).
ועם 40 מעלות חום דקרו אותה שוב ושוב.
וזוכרת שהחזקתי אותה עלי בלילה,
ובכינו שתינו על המיטה (עאלק מיטה) של בית החולים,
וחיבקתי אותה חזק חזק חזק,
כאילו ששמרתי. כאילו.
כמובן שזאתי לא זכרה הרבה בבוקר שאחרי.
אני לעומת זאת...זה כבר סיפור אחר.
ומאז שהכל התחיל והכל גם נעצר,
אני כאן עבור הילדים.
תמיד הייתי,
או ככה לפחות חשבתי,
אבל היום זה קצת אחרת.
וחושבת כל הזמן שצריך לנצל כל רגע, כל דקה.
איתם. ביחד.
כי מה שהם יזכרו תמיד זה את החיבוק, המשחק, הצחוק והמילים.
לא את ערימת הבגדים ששוכבת על הספה,
או את הכתמים על הרצפה.
ובטל לא עוד אלפיה או פחות בחשבון הבנק,
עם כמה שזה אולי חשוב.
אולי.
ואני עדיין צריכה להזכיר את זה לעצמי, כן?
כי הרגלים של שנים...בכל זאת, לוקח קצת זמן לשנות.
ואני מזכירה לעצמי,
כמו שאני מזכירה לעצמי גם שהרגע הזה קיים רק עכשיו והוא לא יחזור שוב.
ותחושת השליטה שיש לי/ לנו בחיים,
ושאני/אנחנו כל כך מחפשים אחריה... היא רק בכאילו.
אוטוטו יום המשפחה.
השנה, אני מתכננת חגיגה מיוחדת.
בעיקר להגיד תודה.
שימי תבורי בשיר שתמיד תמיד גרם לי לבכות.
וברור שגם עכשיו :-)
http://www.youtube.com/watch?v=QizJpvNY5mg