מזמן לא כתבתי.
הייתה תקופה שגרתית למדיי.
בעוד ארבעה ימים תקבל את הטיפול השישי והאחרון בסבב השני.
היחסיות של הזמן מדהימה אותי שוב מחדש:
ששת השבועות האלה חלפו כל כך הרבה יותר מהר מאלה שלפניהם...
ולאחר מכן שוב בדיקת MRI ואז הניתוח.
הניתוח הזה, שרק המחשבה עליו גורמת לדם שלי לזלוג ולהיעלם.
מחר בבוקר פגישה עם המנתח, ואז נהיה חכמים יותר.
==========================================
אף פעם לא האמנתי באמונות טפלות.
איכשהו יצא שמאז פרוץ הילדים לחיינו,
"טפו, חמסה" נכנסו לז'רגון שלי. שיהיה . לא מועיל לא מזיק.
ועכשיו בכלל.
אז אני קצת פוחדת לכתוב שענבר מדהימה,
ושחוץ מהקרחת לא רואים עליה כלום.
טפו חמסה.
=========================================
יש משהו בקרבה הזו לילדים כל כך חולים, למוות,
משהו מאד מטלטל.
תזכורת תמידית לארעיות שלנו, של כולנו כאן. בעולם הזה.
לכך שאין ערבונות לכלום ולאף אחד.
עכשיו אנחנו פה.
עכשיו הכל בסדר. עכשיו.
אתמול היינו במסיבת יום הולדת של בת של חברה.
ופתאום "....שתזכי לשנה הבאה....."
קיבל משמעות מצמררת.
חלק מהילדים שיצא לנו להכיר לאחרונה,
בטוח לא יזכו לכך.
וזה עצוב, וזה קורע, וזה מדכא.
ואני, אני מטפלת באופיי.
ורואה הורים, אמהות, ורואה דרכן.
ומזדהה וכואבת.
וצד אחד בי משתוקק לשמוע את הסיפור כולו,
ולהיות שם עבורה.
וחלק אחר בי, אומר: לא!!!
וסוגר, ואוטם ועוצם.
ובניתי לי חומה כזו. לא נכנס אבל גם לא יוצא.
ולחומה, הרי, יש מחיר. אני מודעת למחיר הזה. הוא כבר כואב.
אבל אני פוחדת שלהוריד את החומה הזו עכשיו= לשלם מחיר כבד יותר.
אז נעבור את הניתוח ואז אחשוב מה לעשות עם החומה הזו.
לא קל לחיות עם חומה.
=========================================
אומרים לי "איזו חזקה את", "ההתמודדות שלך מרשימה".
אנשים מולי, כששומעים על ענבר, דומעים, מצטמררים, נחרדים.
ואני ממהרת להרגיע ולהגיד:
אבל זה לא נורא. אנחנו כבר לקראת הסוף. באמת שהכל בסדר.
כי (טפו חמסה) ענבר באמת בסדר.
שדה קטנה ומתוקה, והעיקר- לא סובלת.
והילדים האחרים שאנחנו פוגשים,
מקבלים טיפולים הרבה יותר קשים,
ולחלקם מבט עצוב וכבוי.
ואז אני חושבת לעצמי- באמת שהרחמים, שההשתתפות הזו שאנו מקבלים- אנחנו לא ראויים לה.
יחסית לאחרים, אנחנו באמת בסדר.
אבל יש משהו באמירה הזו,
שמאד מקטין את הכאב שלי.
והכאב שלי ענק. עצום. והפחד מרקיע שחקים.
ולפעמים רק בא לי שמישהו יחבק וירגיע ויבטיח שהכל יהיה בסדר.
שהכל ימשיך טוב ושהמחלה הארורה הזו תעלם מחיינו לנצח נצחים.
הייתה תקופה שגרתית למדיי.
בעוד ארבעה ימים תקבל את הטיפול השישי והאחרון בסבב השני.
היחסיות של הזמן מדהימה אותי שוב מחדש:
ששת השבועות האלה חלפו כל כך הרבה יותר מהר מאלה שלפניהם...
ולאחר מכן שוב בדיקת MRI ואז הניתוח.
הניתוח הזה, שרק המחשבה עליו גורמת לדם שלי לזלוג ולהיעלם.
מחר בבוקר פגישה עם המנתח, ואז נהיה חכמים יותר.
==========================================
אף פעם לא האמנתי באמונות טפלות.
איכשהו יצא שמאז פרוץ הילדים לחיינו,
"טפו, חמסה" נכנסו לז'רגון שלי. שיהיה . לא מועיל לא מזיק.
ועכשיו בכלל.
אז אני קצת פוחדת לכתוב שענבר מדהימה,
ושחוץ מהקרחת לא רואים עליה כלום.
טפו חמסה.
=========================================
יש משהו בקרבה הזו לילדים כל כך חולים, למוות,
משהו מאד מטלטל.
תזכורת תמידית לארעיות שלנו, של כולנו כאן. בעולם הזה.
לכך שאין ערבונות לכלום ולאף אחד.
עכשיו אנחנו פה.
עכשיו הכל בסדר. עכשיו.
אתמול היינו במסיבת יום הולדת של בת של חברה.
ופתאום "....שתזכי לשנה הבאה....."
קיבל משמעות מצמררת.
חלק מהילדים שיצא לנו להכיר לאחרונה,
בטוח לא יזכו לכך.
וזה עצוב, וזה קורע, וזה מדכא.
ואני, אני מטפלת באופיי.
ורואה הורים, אמהות, ורואה דרכן.
ומזדהה וכואבת.
וצד אחד בי משתוקק לשמוע את הסיפור כולו,
ולהיות שם עבורה.
וחלק אחר בי, אומר: לא!!!
וסוגר, ואוטם ועוצם.
ובניתי לי חומה כזו. לא נכנס אבל גם לא יוצא.
ולחומה, הרי, יש מחיר. אני מודעת למחיר הזה. הוא כבר כואב.
אבל אני פוחדת שלהוריד את החומה הזו עכשיו= לשלם מחיר כבד יותר.
אז נעבור את הניתוח ואז אחשוב מה לעשות עם החומה הזו.
לא קל לחיות עם חומה.
=========================================
אומרים לי "איזו חזקה את", "ההתמודדות שלך מרשימה".
אנשים מולי, כששומעים על ענבר, דומעים, מצטמררים, נחרדים.
ואני ממהרת להרגיע ולהגיד:
אבל זה לא נורא. אנחנו כבר לקראת הסוף. באמת שהכל בסדר.
כי (טפו חמסה) ענבר באמת בסדר.
שדה קטנה ומתוקה, והעיקר- לא סובלת.
והילדים האחרים שאנחנו פוגשים,
מקבלים טיפולים הרבה יותר קשים,
ולחלקם מבט עצוב וכבוי.
ואז אני חושבת לעצמי- באמת שהרחמים, שההשתתפות הזו שאנו מקבלים- אנחנו לא ראויים לה.
יחסית לאחרים, אנחנו באמת בסדר.
אבל יש משהו באמירה הזו,
שמאד מקטין את הכאב שלי.
והכאב שלי ענק. עצום. והפחד מרקיע שחקים.
ולפעמים רק בא לי שמישהו יחבק וירגיע ויבטיח שהכל יהיה בסדר.
שהכל ימשיך טוב ושהמחלה הארורה הזו תעלם מחיינו לנצח נצחים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה