אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

"...שמוביל לכיוון מדרגות רחוקות,
למקום רע מאד:
מקום לחכות...."

ובהזדמנות זו ממליצה בחום על ספרו המקסים של דר' סוס המופלא...

לחכות.
לחכות לMRI, לחכות לתשובה,
לחכות להחלטה האם מנתחים עכשיו או מאוחר יותר, לחכות לניתוח, לתשובה בנוגע לסוג הגידול, לחכות לפרוטוקול הטיפול הבא....לחכות שהכל ייגמר, לחכות לעבור שנים נקיות....
לחכות.

היום היה יום נאחסי למדיי.
ביקורת בבית חולים,
בעיצומה ענבר העלתה חום.
היא כזו ילדה טובה.
מזל שעשתה את זה בבוקר וחסכה לכולנו נסיעה נוספת אחה"צ או בלילה
ובילוי מפוקפק של 4-5 שעות בחדר המיון...
(הפרוטוקול של חום הוא די ברור:
תרביות מהפורט ומוריד פריפרי,
וקטטר לדגימת שתן.
ואז אנטיביוטיקה לוריד.
ובגלל כל השפעות נוספו גם בדיקת שפעת דרך הנזלת
ותמיפלו. שיהיה.
והיא כזו מסכנונת, לא נותנת בכלל שיגעו בה.
צורחת ומשתוללת כמו לביאה אמיתית.
וזה קורע לי את הלב בכל פעם מחדש.
אבל עושים. מתגברים.
היא שוכחת מזה חצי דקה אחרי.
אני.....לא נראה לי שדבר מזה יעזוב את מוחי כל עוד נשמתי באפי.

תוך כדי,
מגיע טלפון מהגן.
בת הארבע וחצי עם חום גבוה וכאבים ברגל.
והיא רק עכשיו מסיימת אנטיביוטיקה אחרי שבוע של דלקת ראות...
והגדול סתם עם דלקת באוזן. שלא ישעמם חס ושלום..

אז היום היה מגעיל.
והיו עוד הרבה רגעים מגעילים.
ונכון שאנחנו בדרך.
בעיצומה של הדרך.
ועוד לא ממש 'הגענו' לשום מקום.

אבל יש גם המון תחנות יפות בדרך.
עם רגעים של אושר אמיתי.
רגעים קצרים- כמו היום בארוחת הערב,
עם הפנקייקים שהאבא האלוף שלנו הכין.
ואפילו מאיה, עם 39 חום, חיסלה אחד שלם...
רגע קטן כזה, של משפחתיות נעימה.
בכל זאת, יום המשפחה...

וענברולה שלומדת בכל יום מילים חדשות,
וטריקים שגורמים לנו לצחוק,
שמחקה את אחים שלה ולומדת לשחק איתם...
שתהיה לנו בריאה כבר, המתוקה הזאת.

ואנשים שתומכים,
ההורים שלנו שכאן עבורינו לכל צורך,
והאחים/ אחיות,
חברות שמתייצבות אצלינו פעמיים בשבוע
עם סירים, קופסאות ומגשים מלאים באוכל ועוגות.
וחברות שנוכחות לכל קיטור או בכי,
וחברות חדשות שזכיתי להכיר,
וחברות וירטואליות שהופכות לאמיתיות,
וחברות שתורמות טיפולים ועיסויים...
וכל אלה כל כך עוזרים להחזיק את הראש מעל למים!
וכל כך ממלאות אותי באושר ובאהבה,
ובתחושה שאכן זכיתי.
זכיתי במשפחה מופלאה,
(מצומצמת ומורחבת)
זכיתי בחברות אהובות ומופלאות,
והלב נפתח ומתמלא וגדל,
ולרגעים הכל נראה ורוד ואופטימי.
ולרגעים אני מתמלאת בידיעה שמה שלא יהיה- נתמודד.
מה שלא יהיה- נעבור את זה יחד. כמשפחה.

אז יצאנו לדרך.
ומתברר שגם במהלכה,
מגיעים להרבה מקומות נפלאים.
וזו היתה עבורי הפתעה מאד גדולה.